דלת הבית נעולה. המפתח לא נמצא בארון החשמל. השתנו סדרי עולם מאז שהלכתי.
בעטתי בקיר בזעם ולראשונה בחיי, הקיר בעט בי בחזרה.
מסך שחור של כאב הקהה את עיני ופעם באצבעות רגלי הימנית. גיששתי את דרכי לאורך המעקה וצנחתי על מדרגות השיש הקרות.
החושך נעלם במהירות האור הנדלק על-ידי אחד השכנים. חילצתי את הרגל מתוך הנעל. ברוך השם, כל האצבעות במקום. הבטתי על הקיר. על פניו לא נגרם שום נזק.
החושך נעלם במהירות האור הנדלק על-ידי אחד השכנים. חילצתי את הרגל מתוך הנעל. ברוך השם, כל האצבעות במקום. הבטתי על הקיר. על פניו לא נגרם שום נזק.
למה? עמד לי על קצה הלשון. אבל שנינו, גם אני וגם הקיר, ידענו למה. קירות ביתי, תוכם כברם, היו עדים לכל מעשי החל מהשבוע הראשון של חיי ועד לרגע שבו קמתי והסתלקתי. מחפים בבושה על כל סודותיי ומלבינים באימה מכל כתם על נשמתי.
קירות ביתי לשעבר התארגנו ופעלו לשמור אותי, המזיק, מבחוץ.
יש אנשים עם לב אבן, ויש אבנים הרואות ללב אדם.
האור בחדר המדרגות כבה, ואני נותרתי לבדי מול החומה.
